הנגינה בגלות...

אחרי החורבן נתפזרו היהודים ברחבי העולם, אך החזיקו בכל עוז בתורתם ומסורתם, משום שזה היה הקניין היחיד שיכלו לשמר, וכך הגנו על תורתם ואמונתם, כשם שנלחמו והגנו בחירוף נפש על ממלכתם וארצם.
מסורה זו משמשת מקור נאמן למחקר בנגינת ישראל לתולדותיה, משום שהיא נשתמרה בידינו בארצות הפזורה, בייחוד במרכזי המזרח, שקיימים עוד מזמן החורבן הראשון והשני ועד היום:

בתימן: יישוב יהודי עתיק שהתרכז בדרום ערב זמן רב לפני האסלאם, ועל פי מסורת התימנים שיש לסמוך עליה, עוד מזמן חורבן בית ראשון, התפתחו אצלם הקניינים הלאומיים בצורה מיוחדת.
נגינתם חשובה לנו מאוד משום שנשתמרה בדמותה ובצורתה השמית ולא הושפעה מתרבויות ועמים אחרים.
גם לאחר שחדרה הנגינה הערבית לבתי כנסת בסוריה, מרוקו, בבל וכו' – עדיין שמרו התימנים על נגינתם המסורתית העתיקה ולא ויתרו עליה כחוט השערה. מצד אחד בשל דבקותם במסורת אבות בכלל אף חישבו כעוון את הכניסה למקדשי עכ"ום, ומאידך לא נתנו להם מושליהם העריצים להתקרב ליושבי הארץ.
החוקר א.צ. אידלסון נדד ממקום למקום ובדק, חקר ומצא, שנעימות מספר במקומות שונים ורחוקים זה מזה דומות ממש בכל זאת זו לזו.
נמצא שמקור אחד לכולן, שאם לא כן מנין ליישוב היהודי שבאסיה או אירופה אותן הנגינות והנוסחאות לקריאת התורה והמגילות – כמו בתימן, בבל ופרס?

לדוגמא: הניגון של "לדוד ברוך ה' צורי". הוא חקר ודרש את דרכי חייהם של התימנים, מנהגיהם, תפילותיהם וחגיגותיהם ומצא:
א. שנגינות יהודי תימן דומות לאלה של יהודי אשכנז, ליטא ופולין מחד, ולנגינת פרס, בבל וסוריה מאידך, אף על פי שרחוקים הם בשטח כרחוק מזרח ומערב.
ב. ולא עוד אלא שמצא נעימות המוכרות כגריגוריאניות בנגינת בתי הכנסת של תימן, פרס ובבל (שמעולם לא באו בקשר עם הנצרות!).

ימחל לי ה' על שימוש בטומאה (להבדיל מן הקדושה), אך גם הנוצרים מעידים ש"אותו האיש" ימ"ש נקרא לקרוא בנביאים בשעת התפילה בבית הכנסת, ובסעודת הערב, לפני עזוב את ביתו, זימרו תלמידיו מזמורי תהילים, את כל השירות שבתנ"ך וניגונים אחרים שהיו רגילים לזמר בבית המקדש" .

בזמן כניסת היוונים לתמונה הזהירו אבות הכנסייה הנוצרית הראשונים (קלמנס, הירונימוס ואחרים) את הנוצרים נגד הזמר היווני – ודרשו מהם לזמר פרקי תהילים בנוסח הפשוט של בית המקדש בירושלים. מכאן שנוסח זמרת התהילים הירושלמי עבר לכנסיה.

אלה מעידים ומוכיחים שיסודותיהם (והמעוניין להתעמק בניתוח התוים והמבנים המשפטיים הצליליים יוכל להרחיב בספר "תולדות הנגינה והחזנות בישראל", פרק ב', וכן באנצ' העברית, ע' 'גרגוריאנית') באו ממקור אחד – נגינת המקדש, כי בדין הוא שנגינת יהודי המזרח עתיקים ומקוריים יותר ממוזיקת ארצות המערב, ולכן יש ערך רב להתפתחות ולהשתלשלות הנגינה העברית בכל גלגוליה ונדודיה בין עמים, ארצות, בסביבת ותרבויות שונות.
(אולי מכאן ההסבר למשיכה של נוער למוזיקה זרה: כנראה שניצוצות נשמה נפגשים במשהו מוכר להם, רק שזה מוקף שכבות עבות של קליפות טומאה וזרות...).

את היסודות לכל אלה מצא אידלסון בתנועותיהם של טעמי התורה ובנעימותיהם שנמסרו בעל פה מאבות לבנים ומדור לדור כדבר שבקדושה שחי וקיים כאורך ימיה ושנותיה של התורה עצמה.
כי אמנם בתהליך התפתחות הנגינה במשך הדורות ותקופות שונות, נוצרו ונקבעו סגנונות ניגוניים מיוחדים לעם ועם עפ"י מזגו וטיבו, אך אנו רואים שצלילי התורה, שהם ה'טעמים', הם היסודות לכל הנגינות בעולם, והם השורש.

מה היו צורות הנגינה שהיו במקדש? כיצד העבירו זאת לעם?

אחרי חורבן בית שני נשתכחה בעוונותינו נגינת כלי הזמר שהיתה נהוגה בשירת הלויים במקדש, חוץ מן הזמרה שבפה, בנגינות התורה ונעימות התהילים, נוסח הנביאים ונעימות המגילות והתפילה – שעברו לבתי הכנסת שנוסדו בבבל עוד לפני חורבן בית שני, ושנתפתחו גם בארץ ישראל בבתי הכנסת ובחצר המקדש גופא, במקום שהתפללו כהנים, לויים וישראל בתור חזנים.
[כמובא בתלמוד ירושלמי – ש "בשעת חורבן בית שני היו מספר בתי הכנסיות בירושלים 480, ובזמן גלות בבל נוצרו למעלה מ-30 מקדשי מעט בבבל גופא" ].
בייחוד עזרו להפצת זמרת המקדש וסדר העבודה בערי ישראל "אנשי המעמד" שהיו באים מדי שנה בתור "צירים" מערי היישוב ולומדים במקדש את הזמרה המיקדשית יחד עם המלל, בזמן קבוע בשנה, וחוזרים אחר כך למקומותיהם ומוסרים כל מה שלמדו שם לאנשי עדתם.
החכמים שחיו מיד לאחר החורבן כרבי עקיבא וחבריו, עדיין זכרו את סדר העבודה וזמרת המקדש והורו לבני דורם את עיקרי התפילה וצורת הזמרה מהמקדש.